לנצח נזכור
סיפור חייו
האדם שהיה
עדי שלנו, אדם של חיוך, הומור וטוב לב. חם, רגיש וקשוב למי שמולו, נרתם לעזור ודואג לאחרים. הייתה לו כריזמה שקטה. הוא לא חיפש את מרכז הבמה או את תשומת הלב, אבל קשה היה שלא להרגיש בנוכחותו ובטוב הלב שנשקף מעיניו. את החום הזה הביא הביתה, אל החברים ואל המפגשים עם האנשים שאהב.
בחייו היו מקום למשפחה ולחברים, לריצה ולרכיבה, לעבודה ולסקרנות שלא פסקה. בין הבית בצור יצחק לשבילים שבחורשה, בין הבנות למשחקי מכבי תל אביב, נפרש סיפורו של אדם שאהב את החיים ואת האנשים שסביבו.
ילדות וסקרנות
עדי נולד ב־12 בספטמבר 1984 בקריית אונו, בנם הצעיר של טובה ומשה ואח לערן, קרן ותמי. הוא גדל בקריית אונו, למד בבית הספר ניר ובילה עם אחיו ועם חבריהם בשדרה שבקק"ל. ילד סקרן ושובב, שחיפש תשובות גם דרך ניסיונות משלו. המורות זכרו את תעלוליו, את החיוך ואת העיניים הצוחקות.
בבית קראו לו בחיבה "נזק". פעם הכין מעין חביתות מנייר סופג רטוב והדביק אותן לתקרה; בפעם אחרת ניסה לבדוק אם אפשר להוריד זוג מכנסי ג'ינס באסלה. מאחורי התעלולים היה ילד שרצה לנסות בעצמו ולגלות מה יקרה.
במשך כמה שנים התגורר עם אימו בארצות הברית. שם ליטש את האנגלית המצוינת שלו, וגם בחן את הגבולות עד הקצה. בהמשך עבר להרצליה להתגורר עם אביו, ובהמשך סיים את לימודיו בתיכון ראשונים. לאחר התיכון התגייס לחיל התותחנים ושירת ביחידת MLRS. בשירות הצבאי הכיר את ליאור.
הסקרנות של הילד נשארה איתו גם כשבגר. הוא רצה להבין איך דברים עובדים ולמה, איך אפשר לשפר אותם ומה יהיה היעד הבא. הרצון ללמוד ולנסות ליווה אותו בתחומים הרבים שמילאו את חייו.
הבית שבנו יחד
עדי וליאור היו ביחד 19 שנים מלאות באהבה, צחוק, שטויות וגם אתגרים. הם נישאו ובנו את ביתם בצור יצחק. שם גידלו את שלוש בנותיהם: התאומות גאיה ויובל, ותומר הצעירה.
להיות אבא נוכח ואוהב היה תפקיד חייו. הוא היה שותף ומעורב, בן זוג שדאג לבית ולבנות. כשחזר מהעבודה, הבנות היו רצות אליו ומטפסות עליו. הוא עטף אותן בחום ובאהבה. היו שירים, צחוק ורגעים קטנים של יחד.
עדי הקפיד להכין לבנות פנקייקים בכל שבת, והשתדל שיהיו צבעוניים כדי להעלות חיוך על פניהן.



אהבה למטבח
עדי אהב מאוד את המטבח. הוא בחר גם במתכונים מורכבים: עישן בשר והכין פסטה מאפס. גם כאן היה מקום לסקרנות שלו, ללמידה ולעשייה.
כשהמטבח הפך למקום של ניסיונות ויצירה בבית, הבישול היה גם דרך לדאוג לאנשים שאהב ולשמח אותם.
בשנותיו האחרונות הקפיד מאוד על אוכל בריא ועל תזונה מאוזנת, עם חלבונים, ירקות וסיבים תזונתיים. הוא שם לב גם לזמני הארוחות ושמר על ההרגלים האלה אפילו בזמן המילואים.
בין השבילים לשדות
עדי עבד בשוק ההון, ובשעות הפנאי הקדיש מקום גדול לספורט. הוא אהב לרכוב על אופניים ובעיקר לרוץ. קרא, חקר ולמד בעצמו את עולם הריצה, השתתף בשני מרתונים וסיים אותם. בהמשך תכנן להתנסות, לפחות באופן חלקי, גם בתחרות איש הברזל.
עם הזמן הצטרפה גם ליאור לאימונים. הריצות המשותפות הפכו לדייט הזוגי הקבוע שלהם: זמן שקט בלי הבנות, שבו יכלו לדבר על הכול ולהיות רק הם. בסופי השבוע אהב לרוץ בחורשה שליד הבית ובשדות, להיות קרוב לטבע ולהריח את האדמה.
מכבי תל אביב הייתה אצלו בלב. מגיל צעיר מאוד אהב את הקבוצה. בילדותו נהג ללכת עם אימו למשחקי כדורסל, ועם חברים של אחותו למשחקי כדורגל. כשגדל הייתה לו חבורה קבועה של חברים, שאיתם צפה במשחקים, במגרש או מול הטלוויזיה, עם פיצה ומשחקי פלייסטיישן. הוא היה אוהד שרוף של הקבוצה ונסע למשחקיה ברחבי הארץ.

חברות ונתינה
עדי היה חבר בכל ליבו. כל אחד מחבריו הרגיש שהוא החבר החשוב לו ביותר. הצניעות והרגישות היו חלק מהדרך שבה היה חבר. הוא ראה את מי שסביבו, דאג והושיט יד גם בלי שיבקשו. הנתינה הייתה יומיומית ומעשית: לעזור כשצריך, להרכיב רהיטים, להישאר לכוס קפה ולשיחה. גם אחרי שחזר לחופשה מהמילואים, מצא זמן להתקשר, לעודד ולהציע להיפגש. הוא היה אדם של עשייה, אבל ידע גם לעצור בשביל מי שמולו.
במפגשים איתו היו הרבה צחוק ושמחה. היו ארוחות טובות ובילויים משותפים, שיחות וקרבה. במפגשים המשפחתיים, בשבתות, בחגים ובארוחות, ניכרו האהבה והאכפתיות שלו, יחד עם הצניעות והרצון לעשות ולפעול.
גם בשירות המילואים הביא איתו את הדאגה לחברים. כשנדרשה משימה, נרתם לבצע אותה. לפעמים לקח על עצמו משימה נוספת כדי שחבר יוכל לנוח. בבוקר שלפני נפילתו הכין חביתות לחבריו לנשק. הוא עצמו היה אז בצום, כחלק מתזונת 16:8 שעליה הקפיד. גם שם, בתוך המלחמה, המשיך לבשל ולדאוג למי שסביבו.

השירות והנפילה
ב־7 באוקטובר 2023 שהה עדי עם משפחתו בטיול בצפון. עם פרוץ המלחמה הם חזרו לביתם, ובאותו אחר הצוהריים גויס למילואים. הוא שירת כלוחם בפלוגת הסיור של אגד לוגיסטי 6036 והשתתף בלחימה ברצועת עזה.
רב־סמל מתקדם עדי שני נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־6 בדצמבר 2023, כ"ג בכסלו תשפ"ד, בן 39. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו את ליאור ושלוש בנותיהם, את הוריו, אחיו ואחיותיו.

בדרכים שממשיכות לזכור
בכל שנה עורכת המשפחה ריצה לזכרו ביער ובשבילים שאהב כל כך.
בתום השבעה התקיימה ריצת ההנצחה הראשונה לזכרו בחוף הים בתל אביב, באחד ממסלולי הריצה הקבועים שלו. חברים ובני משפחה השתתפו בשלושה מקצים: חצי מרתון, 10 קילומטרים ו־3 קילומטרים. לאורך המסלול טמנו בני המשפחה והחברים שהשתתפו בריצה חלקים מבגדי הריצה שלו.
דברי זיכרון
מקורות ותצלומים
סיפור החיים מבוסס על אתר יזכור, כתבת ynet ואתר הזיכרון המשפחתי imadi.co, ועל חומרי הזיכרון והאלבום שמסרה המשפחה. הטקסט הוא עיבוד סיפורי, ולא ציטוט ישיר. התצלומים מתוך האלבום המשפחתי. קרדיט צילום הריצה: realtiming.co.il - Raul B, כפי שמופיע בתמונה.

משפחה מהבית
לעדי הייתה אהבה גדולה למשפחתו מהבית: להורים ולאחים. עם כל אחד מהם היה לו קשר שונה, עם סיפורים מדהימים ועם המון אהבה.
לעדי ולאבא שלו הייתה מערכת יחסים מיוחדת מאוד, שהתחזקה בשנים שבהן חיו יחד, בגיל ההתבגרות של עדי. הם יצרו חיבור חזק ולמידה אחרת של אבא ובן.
עדי היה יהלום שבכתר של אמא שלו, והם זכו גם לרגעים שלהם של פינוק לאורך השנים. הוא ידע שאיתה הוא יכול למתוח את הגבולות, כי היא לא יכלה לעמוד בקסם שלו.
את ערן ואשתו איריס הוא העריץ. בשל פער הגילאים הם היוו עבורו מודל הורי וזוגי, אליו שאף, והוא היה מספר עליהם עם ברק בעיניים.
קרן הייתה אחותו הגדולה, שמגשימה חלומות באמריקה. בכל פעם שהייתה מגיעה לביקור הוא היה מתמלא בהתרגשות.
תמי ועדי היו הכי קרובים בגיל, ותמי חטפה ממנו את כל זעם הנעורים. כמה שהוא אהב לריב איתה, הוא אהב אותה מאוד, ואף השלים איתה מרוץ שליחים.



פעילויות וריצות לזכרו



מדבקות הנצחה
לאורך השנים הודפסו מדבקות הנצחה לזכרו של עדי בעיצובים שונים.



פינות ואתרי הנצחה
ביישוב צור יצחק נחנכה פינת ההנצחה גבעת המשחקים של עדי. בהרצליה נקראה על שמו גינה קהילתית מול בית אביו. בקריית אונו נקרא על שמו מגרש הטניס עדי שני.



לצד המקומות והמפגשים האלה נשארים הזיכרונות האישיים: החיוך והצחוק, החברות, העזרה והאהבה שהעניק. אלה חלקים מהחיים שחלק עם משפחתו וחבריו, ומהחותם שהשאיר בליבם.
הספדים בכתב יד













































































